<h1>תשובות ופסקים לחכמי אשכנז וצרפת סימנים קמ"ט—קנ"א</h1>
<h2>דף פה:</h2>
מעשה באחד שנפטר לבית עולמו וחיים הניח לכל ישראל והיה אמוד בנכסים הרבה והיו לו ב' נשים אחת מתה בחייו ואחת מתה לאחר פטירתו, תבעו בני הראשונ' מן האחרונ' נכסי אביהן, אמרה אביכן נתן לי כל נכסיו במתנת שכיב מרע. אבל אין עדים בדבר. ופסקו הדיינין דנאמנת במיגו דהויא מציא אמרה להד"מ, דאומן אין לו חזקה, הא אחר יש לו חזקה. הגהה, אי נמי מיגו דאיבעי אמרה (החזקתי) [החזרתי] לכם הכל, מאחר דלא ראו בידה נכסי בעלה המבוררין, בשעת עומדה לדין, דאפי' אומן אי' ליכ' עידי ראייה, אפי' איכא עידי מסירה מצי למימר החזרתי, הגה' מו' הש"ר ז"ל. וכמה תשובות בדבר, חדא דאפי' אם היתה נאמנת במיגו, אין זה טוב מגו דלא מהני שום מגו אלא במקום שהיה יכול לייפות דבריו בטענת מיגו, כגון בשאר דוכתי, מגו דאי בעי למימר להד"מ והיה עוקר עיקר התביעה, כי מודה נמי לקוחים הן בידי או החזרתים לך נמי נאמן. אבל הכא טוב לה למימר נתן לי במתנה מלהד"מ, לא הניח לי שום נכסים בעולם, כי היה גלוי לכל שהיתה נושאת ונותנת בתוך הבית בנכסי' מרובים, ונפרעו לה הקפות הרבה שהקיף בעלה. והכי מיפרשינ' נמי גבי נסכי דר' אבא [ב"ב ל"ג ע"ב], לא מצי למימר מגו דאי בעי למימ' לא חטפית והיה נאמן בשבועה להוי נאמן בשבועה נמי למימ' דידי חטפי, דיפה לו לטעון דידי חטפי, שאין אדם מכחישו, מלטעון לא חטפתי שהעד מכחישו, וכן מצא' בנימוקי צרפ', דמטעם זה לא אמ' מיגו. והכא מירתתה לומ' להד"מ, כי ידוע לכל שלא הכניסה לבעלה כלום. והא נמי ליכא למימ' שנפלו לה בירושה, שהרי היו לה אם מצד האב ומצד האם. וההי' דרבה בר שרשום [שם ל"ב ע"ב] נמי לקוחה היא בידי לא מצית אמרת דהא נפק קלא דארעא דיתמי היא, וכי משום קלא בעלמ' לא מצי למימ' לקוחה היא בידי במקום שאין עדות גמור להכחישו, אלא ה"פ כיון דנפקא קלא דארעא דיתמי היא, מירתת למימ' לקוחה היא בידי, וטוב היה לו לטעון זוזי יתירי אית לי מלטעון לקוחה היא בידי. וזה לשון ר' יוסף הצרפתי, לקוחה היא בידי לא מצית אמרת כלל אין זה מיגו, אין מיגו אלא כשהיה יכול לטעון טענה מבוררת יותר ממה שהוא טוען. אבל הכא להכי לא טעין לקוחה היא בידי שהקול בעיר ולא היה יכול להעיד. וזה לשו' ר"ת דלאו משום קול קאמר, אלא משום הודיתה כבר שהיא של יתומים, ולהכי מייתי כל הני עובדא בחד סידרא משו' דבכולהו מפסדי לחד מינייהו על הודאת פיו ולא משום קול, דהא אי טעין לקוחה היא בידי מהמנינן ליה אע"ג דאיכא קול ומירתת שמא יבואו עדים דמשכנתא היא, כך כיון ר"ת לומר, דיתומים היו להם עדים, הילכך כיון שהמיגו אינו טוב אזלינן בתר הודאת פיו, וכן כל המנויין, מתוך שהיה יכול לכפור והוא מודי, אלא טוען לקוח היא בידי או מתנה, אמיגו אינו טוב אזלינן בתר הודאת פיו. ובפרק יש נוחלין [שם קכ"ח ע"ב] נמי, אמ' שלח ליה רב [א]בא לרב יוסף, המוציא שטר חוב על חבירו מלוה אומר לא נפרעתי ולוה אומר פרעתי מחצה, ועדים מעידים שפרע כולו ישבע וגובה מחצה מנכסי' בני חורין, דאמ' לקוחות אנן אעדים קא סמכי, ואפי' לר' יעקב, דאמר משיב אבידה הוי משום דליכא עדים, אבל הכא דאיכא עדים מירתת, פי' מירתת שלא יבואו לסייע את המלוה ולפיכך הודה מחצה, אלמא אע"פ שאין העדים חשודין להעיד שקר, הוא דואג שמא ישכחו, ולא אמרי' מיגו דאי בעי למימר פרעתי כולו, יהא נאמן לומ' פרעתי מחצה, והרי הוא משיב אבידה, דכל היכי דמירתת לא סמכינן אמיגו. והרי הדברים ק"ו ומה התם דהיה יכול לטעון אמת אינו נאמן במיגו, כיון דמירתת שלא ישכחו העדים, כ"ש היכי דידעי אינשי, שיירא לשקר לא סמכינן אמיגו דכל מיגו שקר הוא. ה"ג בכל הספרים היכא דאיכא עדים, אבל באלפסי גר' כיון דאיכא שטרא. אפי' יש... הראיות שהבאנו לפני אחרים אמיגו ליכא למיסמך להוציא את הנכסים מחזקת יתומין, אלא בראיות ברורות הואיל שהיא מודה שהנכסים היו של אביהם. ועוד היאך תתקן עני ועשיר שהיו דרין בבית אחד, וידוע שאין לו רשות כלל בבית, ומת העשיר ותפס העני כל נכסיו, איך יהיה נאמן לומר במיגו נתנם לי במתנה. ועוד דמדמה לה לאחר, נדמה אותה לאומן דלא מהימן לומר לקוח במיגו להד"מ, ואין לך ראייה גדולה שאנו רואין שהיא נושאת ונותנת בבית בנכסים ולא היו לה נכסים מצד אחר, (דמי לההי' דפ' חזקת הבתים אחד מן האחין שהיה נושא ונותן בתוך הבית זה לשו' האלפס. הילכך בין ראה בין לא ראה דכל אומן יכול לומ' להד"מ היכ' דליכא סהדי אי נמי היחזרתים בדאיכא עדים כי אמר זה זבנתה נהליה לא מהימן, והא דאמר ראה תני' לאו למימרא דאי לא ראה ואמ' זבנתיה נהליה מהימן אלא דאי אמר לא מפיקנ' לא אמר' מפקה כי היכי דלא לחזי ולהכי תנא ראה). ואנן סהדי שבאו לידה מכח בעלה והוי כמסר בעדים, ודמי לההיא בפ' חזקת הבתים [ב"ב נ"ב ע"א], אחד מן האחין שהיה נושא ונותן לתוך הבית והיו אונות ושטרות יוצאין על שמו, ואמר שלי הן שנפלו לי מבית אבי אמא, רב אמר עליו להביא ראיה ושמואל אמר על האחין להביא ראיה, וע"כ לא פליג שמואל אלא שהאונות ושטרות יוצאין על שמו, הא לאו הכי מודה לרב, מדקטעין שלי הן שנפלו לי מבית אבי אימא, ש"מ שהוא תפוס בהן, שאם היו אחין תופסין כמותו היכי הוי מצי למימ' הכי מה יש להן בנכסי' שנפלו מבית אבי. ועוד לפי מה דמסקי' שהיו חלוקין בעיסתו, לומ' מעיסתו קימיץ, אם קימיץ מעיסתו למה היו הם תפוסים, ועוד שמואל דאמר על האחין להביא ראיה אם מונחים הנכסים בחזקתן כמו בחזקתו למה עליהן להביא ראיה יותר ממנו. איך יוציא אונות ושטרות שאינן מקויימים לרב ששת דאמר עליו להביא בקיום השטר אם לא יקיים השטר (דאז בכלל האחין), מכלל דלשמואל אע"ג דלא יקיים הם על האחין להביא ראיה, למה להן ראיה במה יוציא מהן. וכן העידו בשם רבי' יצחק הזקן, על אלמנה שסגרה במפתח בית היתומין שהיו כל הנכסים מונחים שמה דלא הוי תפיסה, כיון דהנכסים מונחין ברשותן ולא ברשותה, ה"נ הבית וכל מה שבתוכו בחזקת יתומין הוא, וכאן אין לומר קימצה מעיסתה, דכל מה שקימצה מעיסתה הכל הוא של יתומין, כל זמן שלא השרו אותו על ידי שליש. ומדלא אמר נמי מציאה אשכח' כדההיא בפ' הנזיקין [גיטין נ"ב ע"ב], דוקא כי לביש ומכסי טפי ממה שהיה רגיל על ידי ריוח מועט שאדם מרויח דרכו בכך ולא נחזיקנו שגוזל נכסי יתומין, אבל להחזיק נכסי יתומין בחזקתו לא מחזקי' בהכי באותה טענה, דילמא מציאה אשכח בגברא דלא אמיד, כי ההיא דחסא [כתובות פ"ה ע"ב], אפקידו גבי[ה] כסא דכספא אתא לקמי' דרב נחמן אמר חדא ידענ' ביה חסא דלא אמיד, ועוד הא קיהיב סימנא, פי' כיון דלא אמיד אין לתלות ולומר שלו הן, אלא בחזקת התובע (דנחלה) [דנתלה] אותן, ולא אמר' נמי שאחר נתן לו, דגרסי' בירושל' בפ' מציא' האשה [כתובות פ"ו ה"א], קול היוצא למתנה. ועוד ליכ' למימר של אחר הן דהא קיהיב סימנ', וכיון דלאו דחסא הוא הוי כמציאה, דאין אנו יודעין של מי היא ומהדרינן ליה בסימנין, שמעינן מינה היכא דלא אמיד, לא טענינן דילמא מציאה אשכח, ולא טענינן נמי, אילו הוה אבוהן דיתמי קיים הוה טעין ואמ' האי גברא נתן לי במתנה, אלמא גברא דלא אמיד לא מהימנינ' ליה במיגו דאי בעי אמר להד"מ, ניתן לי במתנה. וגר' נמי בירושלמי בפ' הכונס [ב"ק פ"ו ה"ז] ובפ' כל הנשבעין [שבועות פ"ז ה"ב], אריסיה דבר זיזי אפקיד ליטרא דדהב גבי חבריה ומת בר זיזי ומית אריסיה, אתא עובדא קומי ר' ישמעאל בר' יוסי אמר מאן לא ידע דכל מה דאית לאריסיה דבר זיזי אינון יתיהבון לבנוי דבר זיזא וכו', אתא עובדא קומי ר' חייא אמר אי משום הדא לית את שמע מינה כלום, אית בר נש בעי לפרסומי גרמיה, אלמא בין לר' ישמעאל בר יוסי בין לר' חייא לא טענינן לאריסיה דניתנו לו במתנה, ויהא נאמן במיגו ולא טענין נמי מציאה אשכח, וכי היכי דאמר מאן לא ידע דכל מה דאית לאריסיה דבר זיזא אינון, כ"ש שנאמר כל מה שיש לאשה של בעלה היו, שהרי בידוע שהיתה נושאת ונותנת בתוך הבית, ולא קיימא לן כר' חייא מהנהו עובד' דפ' הכותב [כתובות פ"ה ע"ב], כסא דכספא ושב מרגינתא ומיטפסא. וגר' נמי בפ' חזקת הבתים [ב"ב נ"ב ע"א], דביתהו דרבה בר בר חנה כי קא שכבא, אמ' הני כיפא דמרתא ובני ברת', אתא לקמיה דרב אמר ליה אי מהימנא לך עשה כפירוש', ואי לא עשה פירוש לפירושא, וא"ד הכי קאמינא לך, אי אמידא לך עשה כפירוש', ואם לאו וכו', אלמא כל היכי דלא אמידא, אע"ג דאמר' של מרתא הן לא מהימנא, והנך כיפי לא ידע בהו בעל, דאי ידע בהו בעל לא היה שואל של מי היו, ולא הוו נמי סהדי ואפי' הכי לא מהימנ'.
ותו מאן לימא לן דמתנה בלא סהדי אית בה ממשא, האמ' בפ' האומר בקידושי' [ס"ה ע"א], המקדש בעד אחד ואפי' שניהם מודין אין חוששין לקידושין, ומסקי' התם מאי דעתי' דילפינן דבר דבר מממון, אלמ' דפשיט' ליה גבי ממון דלא מהני אפי' בקניין, דומיא דקידושין, דהא קידושין במקום קניין ממון קאי, ולא מהני בלא עדים, ומאי דפרכי' התם, אי מה התם הודאת בעל דין כק' עדים אף קידושין, ומתרץ התם לא חייב לאחריני הכא חייב לאחריני, התם ה"פ, דפריך אמתני' דתנ' האומר לאשה קדשתיך והיא אומרת לא קדשתני היא מותרת בקרוביו והוא אסור בקרובותיה, ואמאי היא מותרת בקרוביו, דהא מודה דקידשה בעדים תהוי הודאתו כק' עדים ותיאסר בקרוביו אע"ג דהיא כופרת, וכדאמר בפ' השולח [גיטין מ' ע"ב], כתבתי ונתתי שדה פלו' לפלו' והוא אומר לא כתב ולא נתן לי, דהודאת בעל דין כק' עדים. והא דמביאין ראיה מפ' הזהב [ב"מ מ"ו ע"א], היה עומד בגורן ואין בידו מעות וכו', דלא מוקי לה דלית לה כלל עדים חד מתרי תלתא טעמי נקט, ועוד נמי סתם גורן שכיחי בה אינשי (או דהוי קרובים או עבדים). והא דאמרי' [קידושין ס"ה ע"ב] לא איברו סהדי אלא לשקרי, מיירי בחלוקה דלית בה אלא גלויי מילתא בעלמא, וההיא דפ"ק דסנהדרין [ו' ע"א], מאן דאמר תרי אפי' חד נמי והאי דקאמר תרי, כי היכי דליהוו עליה סהדי, התם דייק הכי משום דבעי למימר, מקשינן פשרה לדין ואין צריך קניין, אבל לפי מה דפסיק דצריך קניין ודאי צריך תרי. וזה לשון רבי' יצחק בר מרדכי בפ' חזקת הבתים [ב"ב מ' ע"א], קניין בפני שנים אין צריכין לומר כתובו, מיכן נ"ל דמשמע דאינו מתקיים קניין בלא עדים ואפי' שניהם מודין, דכל אילו מחאה ומודעא אין צריך להיות בלא שנים, שאם היה מודה המערער שמיחה בפני אחד אינ' מחאה, וכן מודעא לא הוי אלא בפני שנים, דומיא דהנהו קאמ' קניין בפני שנים, שא"ת האי דאמר בפני שנים שלא יוכל לכפור, אמאי נקט טפי קניין ממשיכה והגבאה, ועוד מדקאמ' לקמן אי כמעשה ב"ד דמיא ליבעי ג', היינו משמע אמאי לא בעי אלא ב' ליבעי ג', מ"מ משמע תרי בעינן ולא סגי בלאו הכי, והיינו טעמ' דקניין סודר, לאו מטעמיה דבפחות משוה פרוטה קני אפי' ק' מנה, אלא מטעם דילפינן מבועז שלף נעלו, והתם בעשרה והכא אע"פ שאינו מצריך י' מ"מ תרי מיהא בעינן, ועל ידי עדים נעשה סודר וקניין, והכי נמי הוה מצי לאסוקי קדושי אשה בפני ב', דאשה אינה מתקדשת בלא עדים ואפי' שניהם מודים כדמוכח בקידושין, מיהו הכא לא מיירי אלא בדיני ממונות. ומו' פי' בס"ה, דקניין יכול להיות בלא עדים אם שניהן מודין, והביא ראיה מקדושין פ' האומר [ס"ה ע"ב], מר זוטרא ורב אחא סבא בריה דרב מרי פלוג בהדייהו וכו', ומסיק אפי' בלא סהדי פלוגתייהו דלא איברו סהדי אלא לשקרי, ומדמי לחליפי סודר לחליפי שוה בשוה. ולא דמי אהדדן לחליפי שוה בשוה, היינו בקניין משיכה הוי ולשם לא בעינן כלי לכ"ע, וגם הביא ראיה מפ' הזהב [ב"מ מ"ו ע"א], היה עומד בגורן ואין בידו דבר, כי התם ליקני ליה מעות אגב סודר ומשני דלית ליה סודר, וליקנינהו נהליה אגב ארעא דלית ליה ארעא, והא עומד בגורן קתני שאינה שלו, ופריך איכפל תנא בגבר ערטילאי וקאי, ואומר דאם איתא דקניין בלא עדים לא מהני, הוה ליה לאוקומי בדליכא עדים. ואיני יודע מה ראיה משם דכ"ש שהיה תמיה לומ' איכפל תנא לאשמעינן גורן דלית ביה אינשי, והא גורן שכיחי אינשי. ואין נ"ל דיחוי זה דדילמא איכא בה עבדים או קרובים.
ועוד פסקו על אלמנה אחת מבני (הראשונים) [הראשונה] שהיתה דרה בחצר חמיה מכח בעלה המת ואחר שנה באת אלמנת חמיה היא ובניה וחתניה וגירשוה מן החצר וטענת אלמנת בן הראשונה, מדור זה אינו משועבד כ"א לי ולך, אינו משועבד לחתנייך ולא היה לך לגרשני, כי יש במדור כדי סיפוקינו, והוצרכתי להשכיר אחר ועתה אני תובעת ממך אותו שכירות. ופסקו הדיינין שהקרקע בחזקת בני הראשונ' היה עומד, אבל מאחר שנשבעה האלמנה של חמיה שלא הניח לה בעלה שיעור כתובתה וגבתה כתובתה מן הקרקע, איגלאי מילתא למפרע שמשעת מיתת בעלה היה הקרקע בחזקתה ואין לה לפרוע אותו שכירות שהפסידה לאלמנת הבן. גם בזה לא כיוונו, דא"כ תגבה בשבח ששבחו נכסים אחר מות בעלה, ובפ' יש בכור לנחלה [בכורות נ"ב ע"א] תנן, ואין האשה נוטלת בשבח, ואפי' לשמואל דאמר ב"ח גובה את השבח, מקולי כתובה שנו כאן, ותו מדפרכינן בפ' מי שמת [ב"ב קמ"ד ע"א], אשה מה עבידתה, ותו קיימ' לן כרבא [פסחים ל' ע"ב] דא' ב"ח מיכאן ולהבא הוא גובה. ואפי' לאביי דא' למפרע הוא גובה, היינו משום שקבע לו זמן, וכדמפ' טעמא, מכיון שהגיע יומו ולא פרעה איגלאי מילתא למפרע דברשותיה הוי קאי, וכשחייבו ב"ד שבועה לאלמנה הנתבעת, אמרו יורשי בני הראשונה תשתבע במאתין, דמיכספא ומודיא, וביררו הדיינין שם ב"ד להשביעה במקומה, וגם היורשין לא היו רוצים להשביעה עד שתתיישב בדבר ותחזור בה, על כיוצא בה תניא במכילתא, שבועת ה' תהיה בין שניהם, שלא ישביענו הדיין על כרחו, ואין לפרש על כרחו של נתבע, חדא דצריך לקבל עליו ולומר אמן, ועוד אם אינו ניאות לישבע, שמא משום שאינו רוצה לישבע בשקר, והיאך יעלה על לב איש להכריחנו, ועוד עד שנכריחנו לישבע נכריחנו לשלם, אלא בעל כרחו של תובע, שאם אמר התובע איני רוצה לקבל שבועתו בפעם הזאת שמעי' ליה. ומה שנשבעה שלא בב"ד, הא תניא שם במכילתא, מה להלן שליחות יד אף כאן שליחות יד מה להלן ב"ד אף כאן ב"ד, ובפ' הגוזל [ב"ק ק"ו ע"א] אמ', חוץ לב"ד מי איכא כפילא, ומסיק אידי ואידי בב"ד, כאן בקפץ כאן בשלא קפץ, ומסיק חוץ לב"ד לא מצית אמרת כפל קא תני, אלמ' דבעינן ב"ד בכל שבועות שבתורה, דהא מהאי קרא נפקא לן כל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין. ומה שלא ענתה אמן תניא במכילתי', לא תשא שמע שוא להביא שבועת הדיינין, שתהא באמן שאם אי אתה עונה אמן הרי זה שבועת שוא, ובספרי תניא, הואיל ונאמרו שבועות התורה סתם ופורטיני באחד מהן באמן אף כל שבועות בתורה באמן. והא דאמר בפ' שבוע' ביטוי [שבועות כ"ט ע"ב], הא דענה אמן הא דלא ענה אמן, דמשמע דאפי' בלא אמן, הוי שבועה מעליא, הני מילי שבועת העדות, דחייב אמושבע מפי אחרים, כדכת' ושמעה קול אלה, ושבועות הפקדון ילפינן מינה, אבל כל שבועות, שבועת סוטה ושבועות דיינין דבעינן אמן איכא למימר דבעינן שיהא מושבע מפי עצמו, וכשמושבע מפי אחרים וענה אמן, בהא אמר שמואל כמוציא שבועה מפיו דמי. גם כתובה אני דן שאין להגבותה אלא א"כ שטר כתובתה בידה, כמו שכתבנו בסדר כתובה. ומה שטענה שהוא חילק נכסיו קצת ונתן לבניו ולאחר מכן נתן לה מתנה השאר, לא חשיב שיור אצל מתנתה, כיון דלא הוי שיור בשעת מתנה הילכך כותב כל נכסיו הוא לאשתו ולא עשאה אלא אפטרופא, והכי מוכח בפ' מי שמת [ב"ב קמ"ח ע"ב] גבי מקצתו לראשון וכולו לשני דבעינן שיור בשעת מתנה, ומה שנתן כבר קודם לכן לא חשיב שיור.
